לעצור בשיא - וויסות אנדרנלין - מיומנו של מפיק

למה בשבועיים האחרונים אני לפעמים מפסיק לעבוד דווקא כשאני מרגיש שאני בהיי ובפלואו שלי היצירה.

אז קיבלתי הרבה תובנות בחודשים שעברו, בעיקר סביב הרגלי העשייה שלי. אחת מהן

שלדעתי עתידה לשנות את חיי לנצח, הגיע אלי כך:

התיישבתי לפני שבועיים לעבוד, ואחרי כמה שעות של עשייה הרגשתי את הבאז של העשייה פועם בי, כולי דלוק, מפוקס ומתרגש. המחשבה הראשונה הייתה 'איזה כיף, אני אוהב להרגיש ככה'. ואז נחתה עלי תובנה, והיא שיש הבדל בין מצב של פלואו בעשייה למצב של זריקת אנדרנלין בגוף. ושבעצם כשאני ככה דלוק בעשייה - זה כנראה אנדרנלין שזורם לי בגוף (מהול בתשוקה, התרגשות, ואהבה למה שאני עושה כמובן). עכשיו כשיש זריקת אדרנלין בגוף, יש גם דאון אח"כ, אני מכיר ימים של מלא שעייה עם באז כזה שאחריהם יש לי ימי נפילה חסרי חשק. לפעמים האנדרנלין הזה נחוץ לי כדי "להצליח במשימה" נגיד במהלך, או בשבועיים לפני פסטיבל. אבל ביום יום שלי, לא משנה כמה אני עמוס, לרוב אין לי באמת צורך באנדרנלין, דבר לא באמת עד כדי כך דחוף, ואני משלם שם מחיר כבד. באותו רגע החלטתי לעצור, אפילו שממש כיף לי בעשייה, וללכת לנחל לשעה, לווסת את ייצור האדרנלין בגוף שלי ולחזור לעבוד ממקום שקט יותר (ולא פחות נרגש). מאז אני שם לב לזה באופן ממש יומיומי, שומר את האנדרנלין לכשבאמת אצטרך אותו. סקרן מה התובנה הזו תביא ואיך תשפיע על חיי בהמשך הדרך, התחושה היא שהבנתי משהו מאוד משמעותי עבור קיום של אורח חיים בריא שמביא שמחה וסיפוק עבורי.

0 views
  • Facebook - White Circle
  • Instagram - White Circle
  • SoundCloud - White Circle
  • Spotify - White Circle
  • YouTube - White Circle

SUBSCRIBE